מאת: מיקי מן

בחודש פברואר נפתחה במוזיאון לאמנות מודרנית שב Amersfoort תערוכה מדהימה. את המוזיאון הזה (Kunsthal KAde) אני אוהבת ממש, בעיקר בזכות הגודל שלו: מעיין גלריה אחת גדולה, שמאפשרת הספק של בוקר קפה, מאפה ואמנות. קראתי עליה, אבל בגלל הקורונה לא הספקתי לפקוד אותה. התערוכה שהייתה אמורה להסתיים במאי, קיבלה הארכה של שלושה חודשים, עד לסוף אוגוסט. מטורף שבזמן הזה, הפכה התערוכה לקריאת חירום, צו השעה של ממש. התערוכה Tell Me Your Story נותנת במה לקהילה שלמה של אמנים, לספר את סיפורה של הקהילה השחורה מסביב לעולם. מדהים שכבר עברו 200 שנה ואף יותר מאז שחרור העבדות ברחבי העולם, ובכל זאת תערוכה שבה מציגים אמנים, שהמכנה המשותף שלהם הוא צבע עורם, היא תערוכה סופר רלוונטית.

BLACK LIVES MATTER

ב- 25 במאי 2020 רעדה האדמה. העולם היה שוב עד לרצח מזעזע על כלום ושום דבר בעצם. ג’ורג’ פלוייד נחשד כי קנה סיגריות בשטר מזוייף של 20$. במשך דקות ארוכות הוצא להורג על ידי שוטר, מוקף סביבו בשוטרים אחרים שבחרו לשתוק. מאז העולם לא שותק. מחאת ענק והפגנות ביותר מ- 400 ערים ברחבי העולם ביכו את המוות המיותר, האפליה והגזענות. והיום, פלויד הפך להיות ערך בויקיפדיה. משיטוט בתערוכה למדתי שהסלוגן #BlackLivesMatter הפך לאייקוני כבר בשנת 2012. באותה שנה נרצח נער בן 17, שוב על אותו הרקע המטופש – צבע עורו. שלוש נשים חברו והקימו תנועת מחאה אידיאולוגית פוליטית, שמאז גדלה למיימדים בין לאומיים, ופועלת בין השאר למגר את אלימות נגד הקהילה השחורה ברחבי העולם.

מה הסיפור שלך?

התערוכה חושפת אמנות נועזת, צבעונית, סוערת. הצצה ליקום שלם שמצא את דרכו לחזית הבמה דרך ציורי גרפיטי או כתבי עת של מחאה; והצליח לפרוץ את תקרת הזכוכית, ולהגיע למוזיאון. אצרתי ובחרתי לספר כמה אנקדוטות, ממש על קצה המזלג, מתוך אוסף שלם של הסיפורים שמאחורי היצירות, שכל אחת מייצגת עולם ומלואו של של מאבק אישי וחברתי, דרך אמנות.

 

 

black lives matter מאמר מיקי מן

אחת העבודות הראשונות שמשכו את תשומת ליבי היא תיעוד של ציור קיר משנת 1976, של האומן האמריקני Romare Bearden. בירדן שחה היטב בזרם של עולם האמנות של שנים אלה: השפה האבסטרקטית של תבניות גאומטריות, הצבעוניות של כחול-אדום-צהוב, והתוספות הפופיות של דמויות מקולאזי’ם, כל אלה הזכירו לי את יצירותיו של רוי ליכטנשטיין, במיוחד את ציור הקיר המוצג דרך קבע באולם הכניסה של מוזיאון תל אביב. בעוד רוי ליכטנשטיין עשה שימוש בשפה הגרפית הזאת כדי להילחם בתרבות הצריכה, בירדן ניכס את הפופ-ארט לטיפול בנושאים חברתיים בוערים אחרים.

יש משהו מפתה באומנות שהיא יפה. ונראה שבירדן הבין זאת. כצופה אתה נשבה בקסמיה של היצירה, הקומפוזיציה, הצבעוניות, מדמיין את המימדים הגדולים שלה. אלא שבמבט נוסף מגיע האגרוף בבטן הרכה עם אמירה חזקה, פוליטית. ואתה, הצופה, כבר מגוייס בעל כורחך, שבוי של האמנות. מיישיר מבט למציאות מורכבת, מיישיר מבט לעיניו הבלתי מתפשרות אך מלאות החמלה של מרטין לותר קינג. בירדן האמין בכוחה של אמנות ככלי לביטוי בציבור. בציור הקיר הזה הוא מספר את ההיסטוריה של החיים האפרו-אמריקאים מימי קדם להיסטוריה מודרנית, בארבעה מקטעים עיקריים: “בניית עולם המחר”, “המשבר העירוני”, “הסצינה הכפרית” ו”המורשת האפריקאית”. בנוסף להיותו אמן פורה, בירדן גם היה פעיל בתחומים חברתיים, בעיקר בתחום האמנות. הוא הקים בין השאר את מוזיאון-הסטודיו בהארלם – ניו יורק, והאקדמיה השחורה לאמנויות.

black lives matter מאמר מיקי מן

בשנת 1967 נבחר Emory Douglasמעצב גרפי אמריקאי, לכהן כשר התרבות של הפנתרים השחורים. הכרזות שעיצב פורסמו בביטאון של הפנתרים השחורים, שיצא לאור מדי שבוע, במשך יותר מעשור. מדהים לגלות איך ארגון כה לוחמני, שהאמין בפעולות רדיקליות ואלימות, הבין את כוחה של האמנות, וכוחו של המיתוג. Douglas יצר דמויות אייקוניות רבות, שהפכו סמל למאבק של הפנתרים. בין השאר הוא פיתח את דמות השוטר החזיר, שעם הזמן הפכה למטבע לשון לכינוי שוטרים… Pigs.

 

black lives matter מאמר מיקי מן

את ההדפס המשגע הזה יצרה Elizabeth Catlett בשנת 1952המאבק של אליזבת’ לשיוויון היה קשה אף יותר. הוא היה מאבק של אמנית, אישה, אפרו-אמריקאית. ביצירה נדמה כאילו עוסקת האמנית לכאורה במלאכת סריגה, טווה בעדינות קווים לדמותה של אישה. ובכל זאת הצליחה לגבש תמונה חזקה של אישה חזקה, בעלת תווי פנים חזקים, כאלה שעבר עליהן הרבה. האישה המתוארת היא Harriet Tubman שניהלה 13!! מסעות מילוט של עבדים מקנדה, לאחר שהיא עצמה הצליחה לברוח מעבדות. להארייט הוצמד הכיוני “Black People’s Moses”.

 

black lives matter מאמר מיקי מן

Devan Shimoyama בן ה-30 מציג חלק מסידרה של פורטרטים עכשווים, שנקראת Cry Baby. נערים אפרו-אמריקאים ספק פורטרט עצמי ספק ייצוג של קהילה שלמה, עם עיניים שנגזרו ממגזיני יופי, ושפתיים משוחות באודם, ניבטים אלינו בתוך בליל של טכניקות יצירה. פרחים צבעוניים, פרווה, פנינים, סיכות ראש וקישוטים כאלה ואחרים; וכמעט תמיד דמעות של נצנצים. דיוואן מייצג את הנער ההומו השחור. על אף היופי והצבעוניות שכובשים אותנו באופטימיות קוסמית, כשאנו מביטים בתמונות, הדמעות הגדולות הללו נושאות גם הרבה כאב.

 

black lives matter מאמר מיקי מן

ולסיום: רגע רנדומלי אחד. Gettin it done נראה כמו רגע של שישי אחר הצהריים. הכי רגע של יאללה בוא נגמור עם זה. Henry Taylor מצייר רגעים כאלה ואחרים באופן נועז ומשוחרר, מלא אמפתיה, נדיבות ואהבה. אומרים עליו שסגנון הציור שלו הוא המקבילה הוויזואלית למוזיקת ​​הבלוז: פואטי, מלודי, הרמוני ובעל קצב מיוחד משלו. עוד ידוע שהוא מצייר על חומרים שונים, מצעים אקראיים הניכרים לדרכו: מאריזות סיגריות ריקות ועד לקופסאות דגנים. והוא עושה זאת בחן, תוך שמירה על רגישות וביקורת חברתית עמוקה.

 

לסיכום, תקראו לי נאיבית אבל אני חשבתי שכל עניין הקורונה יפרוס שמיכה של אחדות על העולם. לקורונה לא היה ממש משנה הבדלים של דת, גזע ומין. היא אפילו החזירה מושגים כמו המשפחה הגרעינית, כבוד ההורים, ערבות הדדית וסולידריות חברתית. אני חשבתי שאולי נלמד משהו מהתקופה הזאת, נפיק לקחים, ואז המציאות שוב היכתה בנו במלוא כיעורה. ברור לי כמובן שהקורונה גם יצרה מצבי מצוקה קשים, שיכולים להביא לביטויים אלימים, והיו כאלה ברחבי העולם. בכל זאת הביקור בתערוכה הזכיר לי, שאפשר למחות גם אחרת, ואת תפקידה של האמנות בחיינו. אני ממליצה לכם לנצל את ההזדמנות, ולקחת כמה שעות לעצמכם, ולהנות מתערוכה כה יפה וכה משמעותית.

המאמר הופיע במגזין האטצטאון: לכתבה

0
עגלת הקניות שלך